מלאכי ברכה - מלאכי חבלה

שבת משפחתית, אני יושב עם כל המשפחה המורחבת כולם מדברים אחד עם השני, שמחים ממפגש גדול שלא קורה לעיתים קרובות ואני צופה בהם מהצד. נהנה מהיחד שלהם - אבל לא מתערבב איתם. פה ושם הם רוצים לקרב אותי, לשמוע מה קורה איתי, אני מתרצה קצת לשתף אבל לא ממש. זה הדפוס שלי, לא מתערבב ולא באמת משתף. לא מאמין שאני באמת מעניין או שיש ערך לדעה ולחוויה שלי.

אני זוכר אירוע מגיל 8 או לפני, שמלווה אותי הרבה שנים. אירוע לא חמור כמו הטרדה, אך עבורי כילד, לקחתי את ההתמודדות למקום קיצוני.

החוויה שלי כילד היתה חוויית בגידה מצד מישהו קרוב שהיה אמור להיות לצידי ובאירוע הזה, לא היה לצידי.

לכאורה מדובר בדבר פעוט שאני אמרתי את דעתי והאדם הקרוב בחר להצדיק ילד אחר.

כילד בחרתי להיפגע ולהבין שיש לי רק אותי, לא משתלם לי לשתף אחרים - במיוחד כאלה שאמורים להיות לצידי ללא תנאי.

במושגים של ילד זאת הייתה הבנה טוטאלית, לא היה לי מישהו בוגר יותר שיראה לי שיש עוד צדדים, עוד דרכים לפרש את האירוע ובעיקר את הדרכים הנוספות להתמודד עם אירוע כזה.

בהסתכלות לאחור, אני רואה שבחרתי להבין שהדברים שיש לי להגיד הם חסרי ערך ועדיף לי לא להציג את דעתי. דרך ההתמודדות הזאת השתרשה עם השנים ללא איזון, ללא יצירתיות למצוא דרכים אחרות. היא הלכה והתנפחה להבנה שלא רק לדעות שלי אין ערך, אלא גם לי עצמי אין ערך. זאת כבר סוגיה עמוקה יותר, סוגיה מזיקה והרסנית.

לאחרונה, בטיפול עוצמת הרכות שאני מקבל (אני גם מטפל בשיטה), יכולתי לחוות את אותו אירוע בדרך שונה. בלי להטיל אשמה, בלי להיות קורבן לאירוע. אלא לגלות דרך אחרת/נוספת להתמודד עם חוסר ערך עצמי. סופסוף אני - הבוגר, יכול להיות שם עבור הילד שהייתי. להנחות אותו, לראות אותו בקושי שלו ולהביא קול בוגר יותר, שרואה תמונה רחבה. אני לא מבטל את הילד ואת ההבנה שלו, אלא מוסיף מבט תומך ומכיל. מתוך מקום שהיה בו רק ביקורת עצמית וחוסר ערך, שהולידו עוד ועוד מלאכי חבלה. אני מגלה לילד שיש ערך לדעה שלו-שלי. מותר לו-לי לשתף דעה עצמאית. הנה, נולדו מלאכי ברכה. עוד מלאך ברכה שנולד לאחרונה והוא ממש ריפוי למסר ההרסיני.

לבקש! כשאני מבקש, אני אומר "יש לי ערך". כשאני מבקש אני גם משתף ואני מביא את הדעה שלי - יש לה ערך, לא משנה אם היא מתקבלת או לא כי אני כבר בוגר שלומד שהאישורים באים ממני, לא ממישהו חיצוני - קרוב וחשוב ככל שיהיה. הבקשה היא בהירות בנוכחות ממשית פיזית עכשווית.

לא עוד מלאכי חבלה או מלאכי ברכה, אלא מפתחות וכלים לחיים שיש לאמן ולתרגל אותם לכדי דפוסים מרפאים לדפוסים ההרסניים.

אני ממשיך בדרך שלי בבהירות ובסקרנות מיישר את העמדה שלי בתירגול של לבקש, מודע לקושי.

אני מבקש את עזרתכם!

האם הדברים שלי פגשו אתכם? באיזה מקום? אולי את הילד/ה שלכם? אולי את הבוגר/ת שלכם?

אולי תרצו לבקש? לשתף?

עוד מפתח שקיבלתי בטיפול שלי, כשעולה הדפוס ההרסני שמשתיק אותי ומשתק אותי מלדבר ולשתף במילים, אפשר גם בתנועה!

לספר אותי בתנועה.

אני נעזר בתנועת הטאי צ'י. מספר אותי לעצמי בתנועות שאני מתרגל.